ביאור שטיינזלץ על שבת נ״ד

1 שית זונה ונצרת לב" משלי ז, י, ושחוזות דומה ל"שית זונה".

2 א שנינו במשנה שהרחלים יוצאות כבולות. ומסבירים: מאי מה פירוש "כבולות"? — שמכבלין קושרין אליה שלהן למטה כדי שלא יעלו עליהן הזכרים. ומסבירים: מאי משמע דהאי מה המשמעות, מהיכן אתה למד שזה לשון "כבול" לישנא דלא עביד פירי הוא מלשון דבר שאיננו עושה פירות — דכתיב שנאמר שכאשר נתן שלמה לחירם חבל ארץ התאונן חירם ואמר: "מה הערים אשר נתת לי אחי ויקרא להם ארץ כבול עד היום הזה" מהזהם א', ט, יג.

3 מאי מה משמעות "ארץ כבול"? אמר רב הונא: שהיו בה בני אדם שמכובלין קשורים ומוקפים בכסף ובזהב. אמר ליה לו רבא: אי הכי, היינו דכתיב אם כך, האם זהו מה שנאמר "ויצא חירם לראות את הערים אשר נתן לו שלמה כי לא ישרו בעיניו"? וכי מפני שמכובלין בכסף ובזהב לא ישרו בעיניו? אמר ליה לו: אין כן, אכן לא ישרו בעיניו ודווקא בשל עושרם הרב כי כיון דעתירי ומפנקי לא עבדי עבידתא שהם עשירים ומפונקים אינם עושים עבודה, וחירם רצה אנשים שיוכל לגייס לעבודת המלך.

4 רב נחמן בר יצחק אמר: ארץ חומטון חולות היתה. ואמאי קרי ומדוע קורא לה "כבול" — דמשתרגא שטובעת בה כרעא הרגל עד כבלא הקרסול. וכן אמרי אינשי וכך אכן נוהגים אנשים לומר על אדמה רעה: ארעא מכבלא דלא עבד פירי ארץ כבולה, קשורה, שאינה עושה פירות.

5 ב שנינו במשנה שהרחלים יוצאות כבונות. ומסבירים: מאי מה פירוש "כבונות"? — שמכבנין אותו למילת, שעוטפים את הכבש מיומו הראשון במעין בגד כדי שהצמר ישאר נקי מאד, וישמש לכלי צמר משובחים. וכפי ששנינו במשנה שהשאת שהיא אחת מדרגות הצרעת, לבנה היא כצמר לבן. ואמרו: מאי מהו וכיצד הוא צמר לבן מהו וכיצד הוא אותו צמר לבו ואמר רב ביבי בר אביי: כצמר נקי בן יומו שמכבנין אותו למילת.

6 ג שנינו במשנה שנחלקו חכמים אם מותר לעיזים לצאת צרורות, שלדעת חכמים העזים יוצאות צרורות, ור' יוסי אוסר, ור' יהודה מחלק שאם היו צרורות להתייבש — מותר, ולהיחלב — אסור. איתמר נאמר מפי האמוראים, שרב אמר: הלכה כר' יהודה, ושמואל אמר: הלכה כר' יוסי.

7 ואיכא דמתני להא שמעתא באפי נפשיה ויש שהיה שונה הלכה זו בפני עצמה כמחלוקת לגופה של הלכה ולא לגבי המשנה, ובלשון זו, רב אמר: ליבש מותר ולא לחלב, ושמואל אמר: אחד זה ואחד זה אסור.

8 ואיכא דמתני לה אהא ויש שהיה שונה מחלוקת זו על ברייתא זו, ששנינו: עזים יוצאות צרורות ליבש אבל לא לחלב. משום בשם ר' יהודה בן בתירא אמרו: כך הלכה מעיקר הדין, אבל מי מפיס מטיל גורל. כלומר, מי יכול להבחין בדבר שאי אפשר להכירו בראייה בלבד, איזה ליבש ואיזה לחלב? ומתוך שאין מכירין, אמרו חכמים: אחד זה ואחד זה אסור. אמר שמואל: ואמרי לה ויש אומרים שכך אמר רב יהודה שכך אמר שמואל: הלכה כר' יהודה בן בתירא. ולענין הלכה למעשה לכל הלשונות דברי שמואל מכוונים לדבר אחד. כי אתא כאשר בא רבין מארץ ישראל לבבל אמר בשם ר' יוחנן: הלכה כתנא קמא הראשון שמתיר בכל מקרה.

9 ד משנה ובמה הבהמה אינה יוצאה בשבת לרשות הרבים? — לא יצא גמל במטולטלת שהיא כעין מרדעת, וכן לא יצא לא עקוד ולא רגול שהם סוגי קשירת הרגליים זו לזו כאשר יבואר בגמרא. וכן שאר כל הבהמות אסור לקשור אותן כך.

10 וכן לא יקשור גמלים זה בזה וימשוך אותם אחריו כשיירה, אבל מכניס חבלים של כל גמל וגמל לתוך ידו וימשוך את כולם. ובלבד שלא יכרוך את החבלים הללו יחד.

11 גמרא תנא שנינו בתוספתא: לא יצא הגמל במטולטלת הקשורה לו בזנבו בלבד, אבל יוצא הוא במטולטלת הקשורה גם בזנבו וגם בחוטרתו דבשתו, כיון שיש לשער שבכגון זה לא תיפול המטולטלת. אמר רבה בר רב הונא: יוצא נקבת הגמל במטולטלת הקשורה לה בשילייתה, כי מטולטלת זו הקשורה במקום המכאיב לה, ודאי לא תנתקה.

12 ה שנינו במשנה שלא יצא הגמל לא כשהוא עקוד ולא כשהוא רגול. אמר רב יהודה: "עקוד" משמעו — עקידת יד ורגל שקושרים יד אחת ורגל אחת, כעין עקידת יצחק בן אברהם שנאמר בו לשון "עקידה". "רגול" — שלא יכוף ידו של הגמל על גבי זרועו ויקשור, שכך עושים כדי שילך הגמל על שלוש רגליים בלבד ולא יוכל לברוח.

13 מיתיבי מקשים על כך ממה ששנינו בברייתא בהגדרת "עקוד" ו"רגול": "עקוד" משמעו — קשירת שתי ידים ושתי רגלים. "רגול" — שלא יכוף ידו על גבי זרועו ויקשור. והרי זה שלא כדברי רב יהודה בענין עקידה! ומשיבים: הוא שאמר כי האי תנא כשיטת תנא זה שהובא בברייתא, דתניא ששנינו בברייתא: "עקוד" — עקידת יד ורגל או שתי ידים ושתי רגלים, "רגול" — שלא יכוף ידו של הגמל על גבי זרועו ויקשור.

14 ועוד מקשים: ואכתי לא דמי ועדיין אינו דומה שכן בשלמא רישא וסיפא נניח לראש וסוף הברייתא — ניחא נוח, מובן, ואולם מציעתא קשיא האמצע קשה, שהרי בברייתא נאמר כי "עקוד" הינו גם עקידת ידיים ורגליים, ולא כדברי רב יהודה!

15 אלא יש לומר כי הוא, רב יהודה שאמר כי האי תנא כמו תנא זה, תנא אחר שדבריו מפורשים בברייתא אחרת, שלדבריו "עקוד" משמעו — עקידת יד ורגל, כעקידת יצחק בן אברהם. "רגול" — שלא יכוף ידו על גבי זרועו ויקשור.

16 ו שנינו במשנה שלא יקשור גמלים זה בזה ויצא. ושואלים: מאי טעמא מה טעם הדבר? אמר רב אשי: משום דמיחזי כמאן דאזיל לחינגא שנראה כמי שהולך לשוק למכור סחורות או להוביל שיירה של גמלים, ואינו לכבוד השבת.

17 עוד שנינו במשנה שאסור לכרוך את החבלים השונים הקשורים בגמלים על גבי היד, אבל מכניס את החבלים של כל הגמלים בידו ומושך. אמר רב אשי: לא שנו איסור זה משום דיני שבת, אלא לענין איסור כלאים. ושואלים: כלאים דמאי של מה? אילימא אם תאמר שהבעייה היא כאן בכלאים של אדם, שיהא אסור לאדם ובהמה להיות קשורים זה בזה, כדרך שאסור בכלאיים לחרוש בשור וחמור, ואולם דבר זה לא יתכן, שכן התנן הרי שנינו במשנה: אדם מותר עם כל בעלי החיים כולם לחרוש ולמשוך, שאיסור כלאיים לענין זה הוא בבהמות בלבד!

18 אלא תאמר שהאיסור הוא משום כלאים שבחבלים, שאם היה חבל אחד עשוי צמר וחבל אחד של פשתן אסור לכרוך אותם יחד משום כלאי בגדים שעטנז. ואולם גם דבר זה קשה, שכן והתניא והרי שנינו בברייתא התוכף תכיפה אחת, כלומר, שמכניס את המחט פעם אחת בלבד בבד או כורך דברים פעם אחת בלא קשר כפול — אותה תכיפה אינה משמשת חיבור לכל דבר, ומה חשש יש אם יכרוך את החבלים על ידו?

19 ומשיבים: לעולם המדובר בכלאים שבחבלים, והכי קאמר וכך אמר: ובלבד שלא יכרוך ויקשור, שאז נוצר קשר כפול שהוא חיבור גמור לדיני שעטנז.

20 הגבלה נוספת לגבי משיכת הגמלים בחבלים בשבת אמר שמואל: ובלבד שלא יצא חבל מתחת ידו טפח, שלא ייראה כנושא חבל בידו בשבת. ומקשים: והא תנא דבי והרי שנה החכם מבית מדרשו של שמואל שלא יצא החבל טפחיים!

21 אמר אביי: השתא עכשיו ששמענו שאמר שמואל טפח, ותנא דבי והרי שנה החכם מבית מדרשו של שמואל טפחיים, הרי שמואל הלכה למעשה אתא לאשמעינן בא להשמיענו שאף על פי שהתירו התנאים בברייתא טפחיים, ואולם הלכה למעשה יש להחמיר עד טפח.

22 והתניא והרי שנינו בברייתא: ובלבד שיגביה מן הקרקע טפח ואין הגבלה לגבי אורך החבל היוצא מן היד! ומשיבים: כי תניא כאשר נשנתה הברייתא ההיא הרי זה בחבלא דביני ביני בחבל שבינתיים, שהחבל בין הגמל לבין המחזיק בו לא ייגרר על גבי הקרקע, אלא יהיה מוגבה למעלה, שיראו הכל שהחבל קשור בגמל.

23 א משנה במשנה זו רשימה נוספת של דברים שאסור להניח לבהמה לצאת בהם בשבת. אין חמור יוצא במרדעת בזמן שאינה קשורה לו מבעוד יום, ולא בזוג פעמון אף על פי שהוא פקוק במוך כדי למנוע מהענבל לקשקש בתוכו ולהשמיע קול, ולא בסולם שמהותו תבואר בגמרא שבצוארו, ולא ברצועה שברגלו.

24 וכן אין התרנגולים יוצאין בחוטין ולא ברצועה שברגליהם ששמים להם לסימן, ואין האילים הזכרים יוצאין בעגלה שתחת האליה שלהן, שהיו נוהגים לעשות מתחת לאליותיהם של כבשים מגודלים כעין עגלה קטנה, כדי שלא תגרר האליה על גבי הקרקע ותיפצע.

25 ואין הרחלים יוצאות חנונות, ואין העגל יוצא בגימון, ולא פרה בעור הקופר קיפוד, ולא ברצועה שבין קרניה. ומסופר כי פרתו של ר' אלעזר בן עזריה היתה יוצאה בשבת ברצועה שבין קרניה והיה זה שלא ברצון חכמים.

26 ב גמרא שנינו במשנה שאין החמור יוצא במרדעת בשבת. ומסבירים: מאי טעמא מה טעם אסור לשים אותה על גב החמור — כדאמרן כפי שאמרנו, שיש לחשוש שמא תיפול המרדעת, ויבוא בעל החמור לטלטלה ברשות הרבים.

27 עוד שנינו במשנה שלא יוצא החמור בזוג אף על פי שהוא פקוק. וטעם הדבר — משום דמיחזי כמאן דאזיל לחינגא שנראה כמי שהולך לשוק ומקשט את חמורו בפעמונים לכבוד יום השוק.

28 שנינו במשנה שלא יוצא החמור בשבת בסולם שבצוארו. אמר רב הונא: סולם זה הוא בי לועא מכשיר ששמים על הלחי. ולמאי עבדי ליה לשם מה עושים אותו? מה צורך באותו מכשיר? — להיכא דאית ליה למקום שיש לו, לחמור מכה, שלא הדר חייך ביה יחזור החמור ויחכך אותו ויחמיר בכך את הפציעה.

29 עוד שנינו במשנה שלא יוצא החמור בשבת ברצועה שברגלו. ומסבירים: רצועה זו למה היא נדרשת — דעבדו ליה לגיזרא שעושים לו לצורך פסיעותיו, שאם רגליו עקומות מעט ופוגעות זו בזו, קושרים לו רצועה במקום המועד לפגיעה, שלא יפצע.

30 עוד שנינו שאין התרנגולין יוצאין בחוטין. ומה סיבת קשירתם לתרנגול — דעבדי ליה סימנא כי היכי שעושים לו בכך סימן כדי שלא ליחלפו יתחלפו באחרים.

31 עוד שנינו שהתרנגולים לא יוצאים בשבת ברצועה שברגליהם. וסיבת קשירת אותה רצועה — דעבדי ליה כי היכי שעושים לו כדי שלא ליתברו מאני ישברו כלים, שעל ידי קשירת הרגליים זו בזו ממעטים הם בקפיצה. שנינו שאין האילים הזכרים יוצאים בעגלה שתחת האליה שלהם. ומסבירים כי מטרת אותה עגלה כי היכי כדי שלא לחמטן אלייתיה יפצעו אליותיהם.

32 ג שנינו במשנה שאין הרחלים יוצאות חנונות. מסופר כי יתיב ישב רב אחא בר עולא קמיה לפני רב חסדא ויתיב וקאמר וישב ואמר שלדעתו "חנונות" פירושו: שמשעה שגוזזין אותה טומנין לה עזק צמר או דברים רכים אחרים בשמן ומניחין לה לכבשה על גבי פדחתה מצחה כדי שלא תצטנן. אמר ליה לו רב חסדא: אם כן דעתך שזהו הטיפול הראוי בכל כבשה גזוזה, אם כן עשיתה והחשבת כל כבשה כראש הגולה מר עוקבא, שלכאורה רק הוא ראוי לטיפול כל כך טוב, וכי יבואו לטפל כך בכל כבשה גזוזה?

33 אלא יתיב ישב רב פפא בר שמואל קמיה לפני רב חסדא ויתיב וקאמר וישב ואמר שלדעתו "חנונות" פירושו: שבשעה שכורעת הכבשה לילד טומנין לה שני עזקין צרורות צמר רכים של שמן, ומניחין לה אחד על פדחתה ואחד על הרחם כדי שתתחמם. אמר לו רב נחמן: אם כן דעתך שזהו הטיפול הראוי בכל כבשה גזוזה, אם כן עשיתה והחשבת כל כבשה כילתא אשת רב נחמן שאף היא היתה מבית ראש הגולה, ובודאי אין מטפלים כך בכבשה.

34 אלא אמר רב הונא: עץ אחד יש בכרכי הים ו"חנון" שמו, ומביאין קיסם ממנו ומניחין לה בחוטמה כדי שתתעטש הכבשה ויפלו דרני הקרציות שבראשה. על כך שואלים: אם זהו פירוש "חנונות", אי הכי אם כן זכרים נמי גם כן יעשו להם טיפול זה! ומשיבים: כיון דמנגחי שמנגחים הזכרים בהדדי זה את זה ממילא נפלן נופלות הקרציות. שמעון נזירא אמר: "חנונות" פירושו ששמים להם קיסמא דריתמא קיסם של רותם בחוטמן לצורך זה.

35 ומעירים: בשלמא נניח להסבר של רב הונא שמשתמשים בעץ ה"חנון", היינו דקתני זהו ששנינו בלשון "חנונות" על שם אותו עץ, אלא לרבנן מאי לפי הסבריהם של שאר החכמים מהו לשון "חנונות"? ומסבירים: דעבדינן להו מילתא דמרחמינן עלייהו שאנו עושים להן דבר שמרחמים עליהן ו"חנונות" הריהו לשון "חנינה".

36 ד שנינו במשנה שאין העגל יוצא בגימון. ושואלים: מאי מהו גימון זה שאמרנו שאין העגל יוצא בגימון? אמר רב הונא: גימון זה הוא בר נירא בן עול, עול קטן ששמים על העגל כדי להרגילו מצעירותו לשאת בעול. אמר ר' אלעזר: מאי משמע דהאי מה המשמעות, מהיכן אתה למד ש"גימון" לישנא דמיכף לשון כפיפה הוא — דכתיב שנאמר: "הלכף כאגמון ראשו" ישעיהו נח, ה, ולדעתו "גימון" ו"אגמון" שורש אחד להם.

37 עוד שנינו במשנה שלא יוצאת הפרה בעור הקופר ששמים לה בעטיניה בשבת. ומסבירים: דעבדי שעושים לה כי היכי כדי שלא למציוה יאלי ינקו ממנה שרצים.

38 עוד שנינו שלא יוצאת הפרה ברצועה שבין קרניה. ומעירים: אי אם לשיטת רב שאמר כפי שכבר שנינו שאף שמירה יתירה של בעל חיים יש בה משום משא, הרי בין כאשר רצועה זו נקשרה בקרני הפרה לנוי ובין כאשר נקרשה לקרניו כדי לשמר — אסור. ואי אם לשיטת שמואל שאמר ששמירה יתירה של בעל חיים אין בה משום משא, הרי אם כן לנוי — אסור, ולשמר — מותר.

39 מסופר שפרתו של ר' אלעזר בן עזריה היתה יוצאת בשבת שלא ברצון חכמים ברצועה בין קרניה. ושואלים: וחדא פרה הויא ליה וכי פרה אחת היתה לו? והא והרי אמר רב, ואמרי לה ויש אומרים שאמר זאת רב יהודה שכך אמר רב: תריסר אלפי עגלי הוה שנים עשר אלף עגלים היה מעשר ר' אלעזר בן עזריה מעדריה מעדרו בכל שתא ושתא שנה ושנה. וכיון שאין מפרישים למעשר אלא מן העגלים הנולדים באותה שנה, בהכרח שהיה לו עדר עצום, ובודאי אי אפשר לדבר על "פרתו של ר' אלעזר בן עזריה".

40 ואכן, תנא שנינו בתוספתא שנו: לא שלו היתה הפרה אלא של שכינתו היתה, ומתוך שלא מיחה בה לומר לה שאסור הדבר כדעת חכמים נקראת על שמו לגנאי, כאילו היתה זו פרה שלו.

41 ה מסופר: רב ור' חנינא ור' יוחנן ורב חביבא מתנו שונים. ומעירים מיד: בכוליה בכל סדר מועד כל כי האי זוגא חלופי בכל סדר מועד כל כמו זוג זה, מחליפים בגרסה אחת את ר' יוחנן ומעייל ומכניסים במקומו את ר' יונתן. על כל פנים ארבעה חכמים אלה אמרו: כל מי שאפשר לו למחות לאנשי ביתו על מעשה שאינו ראוי שהם עושים ולא מיחה — הרי הוא עצמו נתפס על עוונם של אנשי ביתו. ואם יכול למחות באנשי עירו ולא מחה — הריהו נתפס על עוון אנשי עירו. ואם יכול למחות בכל העולם כולו — הריהו נתפס על עוון כל העולם כולו.

42 אמר רב פפא: והני דבי ריש גלותא נתפסו על כולי עלמא ואותם אנשי בית ראש הגולה נתפסים על עוונות כל העולם, לפי שכח שררתם מוטל היה כמעט על כל העולם היהודי, ובידם היה לדאוג שלא יבואו לעבור עבירה. וזהו כי הא כמו זו שאמר ר' חנינא: מאי דכתיב מהו שנאמר "ה' במשפט יבא עם זקני עמו ושריו ואתם בערתם הכרם גזילת העני בבתיכם" ישעיה ג, יד. ולכאורה אם שרים חטאו בגזל,